מרכז הבמה - העונה הראשונה

הסדרה "מרכז הבמה" עלתה לראשונה בשנת 2009, יוזמה משותפת של הקרן לירושלים וראש מחלקת התרבות איל שר, והבמאית והתסריטאית אורי אגוז.
"מרכז הבמה" הינה סדרת מונודרמות אשר הציבה במרכזה את השחקן היוצר ושמה לה למטרה לקדם יצירה עצמאית ופורצת דרך.

העונה הראשונה התפרשה על פני 12 שבועות, כאשר בכל שבוע הועלתה בכורה חדשה בתיאטרון ז'ראר בכר בירושלים.

מבנה ייחודי זה נועד לאפשר לכל מחזה לקבל במה ראויה ומוקד ספציפי, 
ולקיים דיאלוג מתמשך בין היוצרים לקהל. 

להצגות של העונה הראשונה הקליקו כאן.

נוסעת בחלל הפנוי

אפרת קוזין. נוסעת בחלל הפנוי

רגע של זוגיות
כתיבה ומשחק: אפרת קוזין
בימוי: פנינה רינצלר

אהרון ואורית, זוג דתי צעיר, נקלע לעין הסערה בגלל מצבה של אורית הנמצאת בצומת דרכים לגבי זהותה הדתית.

בין העבר להווה, בין הפנים לחוץ, בין האני לאלוהים ובין הלבד לביחד, מחפשת אורית מי היא. בעולם שבו האמיתות לכאורה ברורות – היא בוחרת את עצמה מחדש.

המחזה מאפשר לחוות רגע מתוך זוגיותם של השניים, רגע מתמשך, של התקרבות והתרחקות.  רגע שמוביל לתוך עולמם הפנימי רווי המתחים והסתירות. התמודדות עם מתח יומיומי של החזקת זוגיות וטיפול בילדים, למול חיפוש של אישה את החיבור האמיתי שלה לעצמה. במקביל לציר ההווה, צפים באורית זיכרונותיה כילדה בת עשר הגדלה בעולם הדתי לאומי, עולם רווי קונפליקטים.

כעפעפי שחר

ישראל מחלב. כעפעפי שחר

בעקבותיו של עזרא סימן טוב 
בהשראת ספרו של זוכה פרס ניומן 2009, הרב חיים סבתו
עיבוד ובימוי: אבי א-שרף
משחק: ישראל מחלב

עזרא סימן טוב, יהודי ירושלמי תמים, ירא שמים ובעל מלאכה, חי את חייו בפשטות ובצניעות. שיגרת יומו המורכבת מתפילות היום, לימוד חוק לישראל, עבודה במכבסה והשיעור היומי, היא הנותנת את הניגון והטעם לחייו. הדבקות בשיגרה היומיומית, הפשוטה לכאורה, מכסה על צלקות עמוקות שהוא נושא והן אינן נותנות מנוח לנפשו - מקרה עלום שאירע בילדותו והחלטת בתו להמיר את דתה. הכאב העז שמלווה אותו מביא אותו לפנות לסופר שנקרה על דרכו ולהתחנן בפניו שיתן מזור לכאביו בכוח כתיבתו.

הרב חיים סבתו ממייסדי ישיבת ההסדר ברכת משה, סופר תורני וכללי, הזוכה הראשון בפרס ספיר וזוכה בפרס ניומן לספרות לשנת 2009.
ספרי הפרוזה שכתב עד כה: אמת מארץ תצמח (1997), תיאום כוונות (1999), כעפעפי שחר (2005), בואי הרוח (2007).

המרקיד

יואב ברתל. המרקיד

כתיבה, בימוי ומשחק: יואב ברתל
בימויו וכוריאוגרפיה: אביגיל רובין
עיצוב תאורה: נדב ברנע
ייעוץ מוסיקלי: יחזקאל רז
  
ארוע תיאטרלי ייחודי, בו קהל הצופים מתפקד כקהל רוקדים והגבולות שבין תיאטרון למחול ובין קהל לבמה מטשטשים. 

איתן הררי, מרקיד השואף להכרה, מנצל הרקדה אליה הוקפץ כמחליף, כדי ליצור ריקוד  עם חדשני בשיתוף הקהל וע"י כך לשדרג את מעמדו בעולם המחול הישראלי.

במהלך ההרקדה חושף איתן את מקורות ההשראה שלו – חוויות אותן חווה בצעירותו ואת נפשו הפצועה עקב התעללות מצד חבריו לחדר בעת שירותו הצבאי.
ההרקדה מתקדמת ואיתן מתחיל להרגיש את ניחוח ההצלחה, אבל זכרונותיו משתלטים עליו ומאפילים את חגיגת המחול.

• זוכה פרס קיפוד הזהב 2010

קשטנקה

יונתן עוזיאל. קשטנקה

משחק: יונתן עוזיאל
בימוי: מישה לוריה

סיפורו הקצר של צ'כוב, מעובד לבמה בגופו ושפתו של שחקן אחד. קשטנקה, כלבה צעירה וג'ינג'ית, מאבדת את בעליה, הנגר, בלילה מושלג ומסוייט. היא נאספת לחיקו של איש זר, ושם, בבית הזר, היא מתוודעת קשטנקה לעולם בלתי מוכר המוביל אותה לדרך שאין לדעת את סופה...

קשטנקה, סיפורו הראשון של צ'כוב, מעובד על יד הבמאי עטור השבחים מישה לוריה לתיאטרון המבוסס על דמיון, פיזיות והמוזיקה של השפה.

דרך גופו ושפתו של שחקן אחד, עולים קולות שונים של הקיום האנושי פרי עטו של צ'כוב, השואל אותנו עד כמה האדם אדון לגורלו, עד כמה הוא נותן לעצמו דין וחשבון על מעשיו, והאם הוא היות את מי שהוא אמור להיות.  כלבה שנמלטת ממעבידה האכזר, מתגלגלת ברחובות הקפואים של מוסקבה. צ'כוב מציב מראה נוקבת על יכולתו של האדם להיות אדון לגורלו, עד כמה הוא נותן לעצמו דין וחשבון על מעשיו, והאם הוא הופך למי שהוא אמור להיות.  

קשטנקה, זכה לעיבודים רבים לתיאטרון ולקולנוע, והוצג בפסטיבלים שונים ברחבי העולם כגון אדינבורו וטורונטו.

התנועה, המילה והדמיון יוצרים את העולם הצ'כובי , והשחקן יונתן עוזיאל, מפיח חיים בטקסט הדרמטי ביצירת קסם חד פעמי על הבמה. בבימויו של מישה לוריה, מנהלו האומנותי לשעבר של "התיאטרון הממלכתי" בצ'צ'ניה, שהוזמן בעקבות עבודתו שם בידי ג'ורבצוב לביים כבמאי הבית ולהקים קבוצת תיאטרון בסטברפול. לאחר פעילותו שם, בשנת 1982, מונה למנהל אומנותי ב"תיאטרון הדרמטי הממלכתי" בטאלין, אסטוניה, ואחר כך המשיך לפעול בברית המועצות, עד 1991, מועד עלייתו לארץ, לאחר שנים ארוכות של בימוי וניהול אומנותי של תיאטראות מצליחים. לוריה, נחשב לאחד הבמאים המובילים מבחינת תפיסה בימתית והבנה של מהות היצירה ומהו תיאטרון. פעל כבמאי יהודי בתקופת השלטון הסובייטי עד התפרקות ברית המועצות. יהודי ציוני ששילם מחיר על האידיאות התרבותיות שהציג על הבמה, מחזות שקראו לשמירה על רוח האדם ובחירתו החופשית. 
ביים למעלה מ-150 מחזות.

זכה בפרס ראשון ב"פסטיבל הבינלאומי לתיאטרון" לברה"מ, סקנדינביה והמדינות הבלטיות, ובפרס לבימוי מחזאות קלאסית בפסטיבל ווילינדי היוקרתי.

ראיון- יונתן עוזיאל

חוות החיות

ניר מנקי. חוות החיות

מאת: ג'ורג' אורוול
עיבוד: גאי מסטרסון
תרגום: שרון שתיל
בימוי: רן שחף
שחקן : ניר מנקי
מוסיקה: אפי שושני

על ידי שימוש בחליפה ומזוודה בלבד, אפקטים קוליים ושימוש אפקטיבי בתאורה, מספר השחקן ניר מנקי את סיפור חוות החיות, תוך כדי שהוא מחליף דמויות היוצאות דרך אמתחתו, בפיזיות תיאטרלית המותאמת לאופייה של כל חיה. הפשטות והקסם של אורוול בסיפור אלגורי על בגידה באידיאליזם של החברה האנושית, אקטואלי לימינו אנו כפי שהיה קיים לפני כ50 שנה. 
השחקן לבוש בחליפת עסקים ועניבה, עם מזוודת ג'ימס בונד, נע על התווך בין אדם לחיה. 

"חוות החיות" הוא אולי המשל הפוליטי החשוב ביותר שנכתב במאה ה-20. הוא תורגם ללמעלה מ-70 שפות ונלמד כחומר אקדמי בכל רחבי העולם. העיבוד המיוחד של גיא מסטרסון לספר "חוות החיות" והפיכתו להצגת יחיד מפיח חיים בדמויות.  גיא מסטרסון עצמו הופיע עם ההצגה בתאטרון טרוורס בפסטיבל אידינבורו ב-1995 וזכה להצלחה מסחררת.

עד לפרסום "חוות החיות" כמעט לא נודע שמו של אורוול (אריק ארתור בלייר 1903-1950) מחוץ לגבולות ארצו. בחוגי אינטלקטואלים ובעיקר אלה המקורבים למפלגת העבודה הבריטית, התפרסם כמבקר חריף וחד עין. הוא כתב על סבלם ועוניים של אנשים בשולי החברה, שהאבטלה הכרונית גוזלת מהם כל ממד של כבוד עצמי ותקווה ותאר בבהירות את אכזריותו וסכלותו של הקולוניאליזם הבריטי. בכתיבתו היה ג'ורג' אורוול מבטא נאמן של זרם מסורתי בשמאל הבריטי . אורוול גמר אומר לכתוב את "חוות החיות" כשהתברר לו, כי שנות שיתוף הפעולה עם ברית המועצות בימיה הקשים של מלחמת העולם השניה, גורמת מבוכה ואובדן דרך בחוגי השמאל הרדיקלי שהיה כה קרוב ללבו. לאחר ששב מתוסכל ומאוכזב מספרד ,שלחם בה לצד הרפובליקנים בימי מלחמת האזרחים,  בספרד הנכבשת והולכת בידי גייסותיו של פראנקו , הנעזר בכוחות גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, התוודע לציניות האכזרית של ברית המועצות ומנהיגה יוסיף סטאלין. בשדות קטלוניה וברחובות ברצלונה לא איבד אורוול את אמונתו במהפכה , אלא נחרד מעומק הבגידה בה ומן המניפולציה הצינית הנעשית בה לצרכים אנוכיים של מדינה אחת, והעריץ האכזר העומד בראשה. 

"זו היסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד לסילופה ועיוותה של התורה המקורית" כך תיאר ג'ורג' אורוול את "חוות החיות" בדש שעל הספר כשיצא לאור בשנת 1945. המחזה שמבוסס על הספר שהושווה לא אחת "למסעי גוליבר" של סוויפט מציין שכל הדמויות במחזה בדויות וכל דמיון בשם או בצורה לכל בעל חיים חי או מת,  מקרי בלבד...

סרטון

אולי מחר אני אהיה

שירה פרבר. אולי מחר אני אהיה

כתיבה: אלה מאיר שמואלי ושירה פרבר
משחק: שירה פרבר
בימוי: איה קפלן
מוסיקה: יובל מסנר

המונודרמה אולי מחר אני אהיה מבוססת על סיפור חייה של לאה גולדברג ע"פ יומניה, שיריה וכתבים נוספים. המחזה מתרחש ברציף תחנת רכבת באיטליה כשלאה מחליטה לפגוש את פאולו ויוואנטה, הגבר שהיא אוהבת, בעקבות הזמנה שהיא לכאורה מקבלת ממנו. לאה נאחזת בהזמנה הזאת כאילו היא טומנת בחובה הבטחה לעתיד מרגש ואחר. מתוך החרדה מהדחייה שלו היא נסחפת לחשבון נפש נוקב וסוער. במהלך חשבון נפש זה היא מעלה באוב גברים מעברה בניסיון נואש להבין מדוע עד היום (בגיל 40) "לא הצליחה לחוות אהבה אחת במלואה".

בהצגה משולבים שירים שכתבה לאה גולדברג אשר הולחנו על ידי יובל מסנר במיוחד עבור פרוייקט זה.